מפלגות מרכז- למה הן מצליחות ומדוע הן נעלמות?
היו לי כמה מחשבות בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה- 19 והישגה המרשים של "יש עתיד" בהנהגתו של יאיר לפיד. ההישג מרשים אף יותר אם מביאים בחשבון שיש מקומות רבים (למשל- תל אביב) בה זכתה רשימה זו למספר הקולות הרב ביותר.
העניין הוא שמפלגה/ תנועה/ רשימה אשר טוענת ל"משבצת" המרכז הפוליטי עולה חדשות לבקרים וזוכה לשיעורי תמיכה והצבעה רחבים. כך, למשל, קדימה בכנסות ה- 17 וה- 18, שינוי בכנסות ה- 15 וה- 16 או מפלגת המרכז בכנסת ה- 15. אי אפשר להתעלם לא מתופעת ההצבעה הנרחבת למען מפלגות המגיעות "משום מקום" ולא מתופעת העלמותן אחרי תקופה קצרה.
תחושתי היא שההצבעה הנרחבת למען מפלגות אלו נובעת מתחושת הסלידה מהמפלגות הישנות והמחלוקות העתיקות. אחוז גדול מאוד מאזרחי המדינה חש עייפות מקווי המלוקת הישנים, אין אמונה בכך שאלו נושאי המחלוקת העיקריים ובנוסף, תמיד יש את הנטיה האנושית להמנע ממחלוקות והנסיון להתפשר.
לכן, כשאתה חושב שהמחלוקת ימין- שמאל מתמקדת בדברים שאינם המרכזיים ביותר, שהצדדים חוזרים על טיעונים לעוסים עד זרא, טבעי שתחפש את דרך הביניים, שביל האמצע כדי לגמור את הדבר הזה שאין לו סוף ואין בו מועיל.
אז למה אותן מפלגות "מתרסקות" ואינן שורדות לאורך זמן? מעבר לכך שחלק מאותן רשימות קמו סביב אדם או צרכי אגו, יש לדעתי סיבה בסיסית יותר: ברגע שנבחרת, שאתה חלק ממערכת קבלת ההחלטות (גם אם לא בממשלה, עליך להצביע בכנסת) אתה צריך לנקוט בעמדה.
ברגע שהצבעת בסוגיה השנויה במחלוקת, אכזבת כ- 50% מהציבור שהצביע עבורך (מפלגות המרכז מציגות תמיד מצע מעורפל הניתן לפירוש למספר כוונים). כמה הצבעות כאלו- ואין רבים שלא חשים אכזבה לפחות חלקית.
מאחר ומפלגות המרכז כוללות, באופן טבעי, אנשים שונים המחוייבים לאג'נדות שונות, זה רק עניין של זמן עד שיתחילו ויכוחים ומחלוקות בתוך התנועה לגבי דרכי פעולה וכיצד לנהוג ולהגיב בסיטואציות השונות.
שתי התופעות המשלימות האלו עמדו עד עכשיו בעוכריהן של מפלגות המרכז השונות. הצורך של חלקים שונים בציבור עדין קיים (כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות), מעניין כיצד תנועת "יש עתיד" תתמודד אם הפרובלמטיקה המובנה במצבה.