בעקבות ההחלטה להעמיד לדין את ליברמן

לקראת סוף השבוע (ביום ה' האחרון) הודיע היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיקי החקירה המהותיים כנגדו ועל ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו בעבירה מינורית למדי. החקירה נגד ליברמן נמשכה ממרס 2001 (למעשה- מוקדם יותר) ועד דצמבר 2012. תקציר הודעת היועץ המשפטי לממשלה השתרעה על 15 עמודים, 59 פסקאות ולמעלה מ- 6,000 מילים. מתוך "אוצר" זה, רק פיסקה אחת בת 121 מילים עוסקת בנושא בגינו ליברמן אכן צפוי לעמוד לדין.

לא לנו לתת ציונים או להעריך את החלטתם של איתני משפט כמו מערכת אכיפת החוק במדינת ישראל, לשם כך יש מערכת שלמה של שופטים, פרקליטים ושאר "ירקות" שירוויחו לא- רע מהעסק, על חשבונו של מר ליברמן ועל חשבוננו כולנו.

אבל הייתי רוצה לחזור (שוב) ולהזכיר את עריצותה של מערכת המשפט בישראל ועל כך שבמערכת האיזונים בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת המצב כיום הוא שאנו חיים בדיקטטורה של הפרקליטים:

יעקב נאמן, זוכה במשפט אולם קיומו של המשפט מנע ממנו להיות שר בישראל. כנ"ל רפול ז"ל וראובן ריבלין (החקירה הסתיימה בלי להגיש כתב אישום) ויש מקרים רבים נוספים אולם אין טעם לייגע את הקורא.

השיא, כמובן, הוא במקרה של אהוד אולמרט שבו פקיד ממשלתי (פרקליט המדינה) פיטר ראש ממשלה נבחר ומכהן ממשרתו בגין חקירה והעמדה לדין שבה האיש זוכה מהעבירות המרכזיות והורשע, שוב, בדבר שולי למדי.

אולי צריך להזכיר את העקרון הבסיסי של הפרדת הרשויות במסורת שלנו "מלך לא דן ואין דנים אותו" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין). הדגש הוא, כמובן, על החצי השני של המשפט. נעזוב לרגע את הקטע של הפיכה בו פקידים ממשלתיים מחליטים מי יהיו הנבחרים- איך יכול להתנהל ראש מדינה או שר כאשר אחוז נכבד מזמנו מושקע במערכה משפטית להגנתו?

יש יותר מדי מקרים בהם האימה המשפטית מכתיבה החלטות של אנשי המעשה הנאלצים לחשוב יותר מדי על מה יגידו השופטים על חשבון מה נכון לעשות. תזכורת- השופטים יושבים באולמות ממוזגים ומחליטים בדיעבד מה היה אז. האם אפשר להתנהל כך?

תזכורת: מי ששולט במדינה זה העם. מי שעושה את החוקים אמור לציית לרצון העם (כן, במגבלות מסויימות). צריכה להיות דרך שתאפשר לנבחרים למלא את התפקידים שנבחרו אליהם. מי שרוצה שישבו בהנהגה מלאכי השרת שיואיל בטובו להתפגר כי מלאכי השרת יש רק בגן עדן. כאן, על האדמה יש אנשים שנכשלו, שחטאו ברמה זו או אחרת וכד'.

לא כל דבר צריך להחתך במשפט. יש מספיק דברים בהם צריך לתת לעם להכריע. הציבור, ככלל, מפגין פעמים רבות יותר חוכמה מראשיו ובסיכומו של דבר- זו מהות נשמת אפה של הדמוקרטיה.