מרות וגבולות
הנושא של יחסים תוך הפעלת מרות הגיע לאחרונה שוב לתשומת הלב הציבורית בעקבות מקרה בו הועמד מרצה באוניברסיטה לדין משמעתי מאחר ונעתר לחיזוריה של סטודנטית שלו. הפרטים המדוייקים פחות חשובים ואין חולק שפשעו העיקרי של אותו מרצה ניתן להגדרה כ"טמטום"- עבירה ברת ענישה בעולמנו.
עם זאת, הדיון גרם לי לחשוב על שאלות של גבולות ואשתמש בנושא של יחסי מרות כדי לדון בכך.
- אין חולק על כך שבמערכת היחסים בין סטודנט למורה או עובד למנהלו יש עניין של מרות ועל הצדדים מאוד להזהר כי לא מדובר במערכת יחסים בין שווים.
- אבל, מה עם קשר בין סטודנט למרצה שאינו מלמד אותו? אותו מרצה עשוי ללמדו בסמסטר הבא או להיות בצוות הבוחן את עבודת התזה שלו.
- ומה במקרה של שני עובדים בשתי מחלקות שונות של המפעל? שני בעלי מעמד שונה (נאמר, מנהל במחלקה אחת ועובד זוטר במחלקה אחרת)? לכאורה, אין כל קשר בין האנשים ולכן אין מרות. מצד שני, החיים יותר מורכבים ומנהל במחלקה אחת יש לו קשרים עם מנהלים אחרים- דבר הגורר השפעה.
- וגם כאשר המדובר בשני מנהלים באותה דרגה, לעולם אין שוויון שלם. כך, למשל, אחד האנשים תמיד יהיה בעל מעמד אישי מהשני. אולי זו קירבה אישית לאוזנו של המנהל, אפשר מערכת יחסים עם מקבלי החלטות או סתם אישיות יותר משפיעה. אין כאן יחסי מרות בפוליטיקה הארגונית?
- ואם נצא אל מחוץ לארגון, יש מצבים (נתקלתי בדיווחים) בהם לקוח משמעותי שאמור היה לבצע עיסקה עסיסית עם הספק שלו ניסה למשוך את ה"עסיסיות" לכוונים נוספים. האם אין כאן מערכת כוחנית או שיש בה מרות?
לסיכום, אנו במדרון חלקלק שממש לא ברור היכן הנקודה שבה נאמר "אין לדבר סוף" ונעצור.
פניתי לחוקרים בתחום. בעולמנו הכל נבחן בעיניים משפטיות (נושא הראוי לפוסט נפרד) והתשובות שקיבלתי הן שאין הגדרות ברורות ובית המשפט יחליט בכל מקרה לגופו של עניין. מעניין לציין שזה שונה ממערכת חוקית אחרת- התלמוד שבו הרוב הגדול של הדיונים הוא דיון בגבולות- עד כמה מותר ומאיזו נקודה זה אסור.
מצד שני, בהתעלם מהחוק, המוסר די ברור. קל מאוד לאיש הגון להגיד "זה לא בסדר" כשנקודה זו מגיעה. הגדרות? קשה. אבל כשרואים מצב, אפשר להגיד "זה סביר" או לא.
ובעניין המרצה שלנו, שהסכמנו שהוא נענש על טפשותו? התירוץ היחידי שהוא רשאי להעלות הוא "היה שווה" ולקבל את עונשו כמו גבר.