בלוגים

מחקר חדש שהתפרסם על הקשר שבין אושר ועושר ותרומתי הצנועה על הנתונים בישראל.

חוכמת ההמונים, סיפרו של  ג'יימס סורוביציקי הוא הרבה יותר מ"סתם" ספר טוב. זה ספר שמעורר חשיבה. הוא מפריך הרבה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, מכניס דברים לפרופורציות ואמור גם לגרום לנו צניעות.
 
מומלץ בחום

עכשיו, כשנאלמה תרועת הפסטיבלים אנו יכולים להסתכל על מדינתנו ולראות מה יש לנו כאן. את הפלא שבנינו כאן, כן- אנחנו. מה שנעשה כאן פשוט מדהים. להגיד שהכל טוב? ברור שלא. יש המון מה לעשות, יש בלי סוף דברים שצריך לתקן, שיבושים שראוי לפתור. אבל פעם בשנה, רק פעם בשנה, אפשר להסתכל במראה בגאווה. כן, בגאווה.

איך יצאתי פרייר (לא נורא) ואיך אתה לא צריך לצאת כזה...

איחול מקובל לחג הפסח הוא "חג שמח וכשר". נכון לברך כך?

תמהני...

הנושא של יחסים תוך הפעלת מרות הגיע לאחרונה שוב לתשומת הלב הציבורית בעקבות מקרה בו הועמד מרצה באוניברסיטה לדין משמעתי מאחר ונעתר לחיזוריה של סטודנטית שלו. הפרטים המדוייקים פחות חשובים ואין חולק שפשעו העיקרי של אותו מרצה ניתן להגדרה כ"טמטום"- עבירה ברת ענישה בעולמנו.

עם זאת, הדיון גרם לי לחשוב על שאלות של גבולות ואשתמש בנושא של יחסי מרות כדי לדון בכך.

מעבר לתסכול ולהוצאות שהיו מנת חלקי, קרה עוד משהו- פתאום הבחנתי כי התופעה של מנורה ראשית שרופה נפוצה למדי ויש לא מעט מכוניות הנוסעות כך. כשחושבים על כך, המדובר במשהו טבעי ואנושי- כאשר קורה לך דבר מה, ה"אנטנות נפתחות" בכוון זה ואתה מתחיל לראות את הדבר אצל אחים לצרה.
כאשר הסתכלתי יותר טוב, ראיתי שיש מכוניות רבות שבהן יש מנורות שונות שרופות- נורות איתות, בלמים וכד'. בספירה שטחית, אני חושב שמכל 10-15 מכוניות, יש אחת עם נורה כלשהי שרופה.
כמובן שזה חשוב- תאורה הנה חלק מהבטיחות במכונית ובנסיעה. הדבר מגן לא רק על הנוסעים ברכב אלא גם על מכוניות אחרות ויותר מכך- על הולכי רגל.

סיימתי לאחרונה את קריאת ספרו הנפלא של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". המדובר באחד הספרים המצויינים ומעוררי החשיבה שקראתי כבר מספר שנים. מומלץ ביותר

לפני מספר שבועות החליטה מועצת עיריית תל אביב בניצוחו של ראש העיריה מר רון חולדאי לפעול כדי שהתחבורה הציבורית תעבוד בשבת. כמובן שהצרחנים והמתלהמים מכל צידי הקשת קפצו על הרעיון כמוצאי שלל רב כקרדום לנגח בו את מתחריהם ולהפיץ רוב מלל, קצף, בזיון ורוגז.

אם אותם אנשים רציניים, הרי שאין ברירה אלא להאשימם בצביעות פשוטה.

אנו חיים כיום בחברה בה על כל תקלה או כישלון השאלה המיידית היא כמה ראשים (ושל מי) יתעופפו. ואני אומר- תרגיעו, לא כל כך מהר. מה החפזון לבעוט בנופלים.